90: עולם הכישוף והמאגיה בתנ״ך

זהו הפרק השני בסדרה שעניינה הוא הכישוף בתנך. במרכז הפרק הקודם עמד ביקורו הלילי של שאול אצל בעלת האוב, ובקשתו שתעלה את רוחו של שמואל מעולם המתים, דבר שנחשב תועבה בעיני התנך שמזהה אותו כעבודת אלילים.

בפרק זה אנחנו שואלים באיזו פרוצדורה השתמשה המכשפה מעין דור, שבאמצעותה היא לכדה את רוחו של שמואל והעלתה אותו לחיים.  כדי להציע תשובה לשאלתנו, אנחנו מתייחסים לאיסור אכילת דם. זהו איסור מוזר שחוזר פעמים רבות בתנך, שבשום אופן לא קשור לאיסור לאכול חיות טמאות, אך קובע שנפש האדם זורמת בעורקים יחד עם הדם.

בפרק זה אנחנו מדגישים שלפי התנך אין תחיית מתים. ואכן משפט יום הדין הגדול כמו גם עידן אחרית הימים לא מתייחס לנשמות המתים - שהרי למת את דם ולכן גם אין לו נפש שיכולה להישפט ואולי גם לקום לתחייה. עמדה זו מנוגדת, חד-משמעית, לאמונה עתיקה מאד שמתגלגלת עד ימינו אלה.

המיתוסים הקדומים שרווחו בעולם הקדום עסקו באינטנסיבות בשאלה מה קורה לנשמת האדם לאחר מות הגוף. והפרק שלפנינו נותן לנו לערוך ביקור קצר בספר חנוך (אחד הספרים החיצונים), בעלילות גלגמש, ובמיתוסים שרווחו ביוון.