גלגולי הזן בודהיזם: חלק 4
אודות הפרק
נעבור עם הצ'אן הסיני ליפן, מעבר שהתרחש במאות ה-12 וה-13. נלמד על התרבות העשירה שפגש הצ'אן ביפן. נעשה זאת בעזרת סיפורו של דוגֵן קיגֵן, שבגיל צעיר הרהר בשאלה: אם טבע הבודהה נמצא בכל מדוע משתוקקים כולם להתעוררות ולתובנה? נעקוב אחרי מסעו, תובנותיו ופועלו.
עם פרופסור יעקב רז
פרק 4
ג.מ: למדנו את מקורות הזן כפי שהתפתחו בסין, וכעת נקפוץ עוד קפיצה מזרחה אל יפן. בפרק ההרביעי יחד יספר לי פרופ' יעקב רז, מהחוג ללימודי מזרח אסיה באוניברסיטת תל אביב, חוקר ומרצה בנושאים זן בוהיזם ותרבות יפן, ומנחה קבוצות מדיטציה, על תולדות הזן היפני. שלום יעקב
י.ר: שלום
ג.מ: אמרת לי ששי איזו שארית שנותרה לנו לסגור מהפרקים הקודמים דווקא בהקשר הסיני
י.ר: נכון. אלף גם כדאי להזכיר טיפה למי שמקשיב לנו אבל גם טיפה להוסיף עוד דבר שגם יאפשר לנו להבין טיפה יותר טוב את הזן היפני שמקורו בזן הסיני, ואני מזכיר בכמה משפטים שהזן הסיני או מה שנקרא צ'אן בעצם במקור ואחר כך נהפך לזן ביפנית, הביא כמה דברים חדשים לבודהיזם בכלל, שחלקם השפעה דאואיסטית. העניין של אישור העולם כמו שהוא ופחות עם הנטיות היותר הודיות לניתוק מן העולם, פחות פלפול, יותר נגיעה בדברים עצמם, אישור של הדברים כפי שהם מתקיימים ביום יום, את זוכרת את שטיפת הכלים המיתולוגים וכו', עץ האלון, ההכנסה של הטבע כדבר חי בתוך, לא כמטאפורה, אלא כדבר חי שמופיע הרבה מאוד בשירה הבודהיסטית בתקופה שצמח הצ'אן, איזשהו דבר שאומר שהדברים כמו שהם ולא הדברים שצריך להתנתק מהם הם העניין של התרגול. בתוך זה הזכרנו כמה מורים, אני רוצה בתור זנב ובתור תזכורת להזכיר את האחרון, אחרון הגדולים של הצ'אן הסיני, איפשהו במאה התשיעית, אדם שנקרא לין-ג'י, לין-ג'י היה טיפוס היינו אומרים בימינו, אדם שתבע בהירות ודיוק וno nonsense מהתלמידים שלו כל הזמן. גם הקודמים לא היו גאלה, ג'או-ג'ו שהזכרתי או ג'ושו שהזכרתי קודם, הייתי אומר שני דברים ככה בשביל הזנב הזה שאנחנו מדברים עליו לקראת יפן: לין-ג'י טען שאיש האמת הוא ללא תכונות
ג.מ: ללא תכונות?
י.ר: אין לו תכונות שמחזיקות, הוא אדם שנוגע במציאות כל הזמן כפי שהיא, וכיוון שהמציאות כפי שהיא כל הזמן בהשתנות, פעם אני במטבח ופעם אני בגן, ופעם אני בהר ופעם אני בדרך
ג.מ: זה מזכיר את התשובה של אני לא יודע מי אני, נכון?
י.ר: נכון, המורה הראשון, ובעצם אפילו אם אני קורא משהו קטן ממנו, איש האמת הוא ללא תואר, וגם ללא תכונות. הוא אינו תלוי בדבר, אין לו בגדים, אי אפשר לתאר אותו, אי אפשר להגדיר אותו, אין לו צורה, אין לו תכונות, הוא ללא שורש, ללא מקום מגורים, ובכל זאת הוא מלא מרץ וחיוני. לא מדובר פה על המתבודד השותק באיזשהו מקום, אלא זה שהוא הומלס, הוא ממש כינה אותו הומלס בסינית, אלא חסר הבית שכל מקום הוא ביתו ובכל זאת הוא נוגע ומתקיים על פי מה שמזדמן. בהזדמנות הזאת כדאי להזכיר שאחד הדברים שמפורסם בהם לין-ג'ין הוא "אם תפגוש את הבודהה בדרך תהרוג אותו". זה הביטוי המפורסם שלו, שאומר בעצם בהמשך למה שאמרתי ברגע זה, אתה אפילו לא נאחז במורה שלך. ואז יש לו את המפגש המפורסם שאומר "אם תפגוש את הבודהה בדרך תהרוג אותו", אם תפגוש בדרך את המורה שלך, הרוג אותו, אם תפגוש בדרך את אמא ואבא שלך, הרוג אותם. מעבר לזה שניקח את זה ליטרלי כקריאה לרצח, יש פה קריאה להריגה, או לביטול, או להשעיה, או לסילוק של המורה או של ההורה או של הדמויות החשובות והמעצבות בחיי שנאחזות בי ואני נאחז בהן ובגלל זה אני לא ממשיך לראות מה שקורה, מן הפרח ועד ההר ועד הבודהה וכו', וגם אותו אני שוכח. יש פה משהו מאוד רענן שהוא הביא, וכדרכם של חלק גדול מהמורים הסינים ואחר כך חלק מהמורים היפנים הוא היה מאוד בוטה בעניין הזה. כלומר הוא לא נתן לתלמיד
ג.מ: מפלט, ולו קטן
י.ר: להיאחז באיזשהו מושג, כולל המושג שלו. ואני אסיים רק בציטטות ממנו, "אתם שואלים אותי מי הבודהה? אתם המאזינים לי, אתם הבודהה". וזו לא הרומנטיקה המודרנית שאומרת כולנו אלוהים, אלא אני עכשיו מדבר איתכם ולכן אתם הבודהה, את הבודהה וכו', ויש פה משהו תובעני מאוד, זה לא פשוט. כי האחיזה שלנו במורים, מושגים, דעות, רעיונות שמקסימים אותנו, אנחנו לא רואים עד כמה היא מעוורת את עינינו. הוא אומר "אל תתעוורו גם ממני". אחריו, אני אם להגיד עוד שניים-שלושה משפטים , החיוניות של הצ'אן הסיני שהוא הזן טיפה יורדת. זה מתחיל להיות כדרכם של זרמים רוחניים, מתחיל להיות קצת ממוסד, המנזרים נהפכים לאיזה מין פנימיות לסינים וכו', אבל לא כל כך. זאת אומרת, יש פה תהליך של התמסדות של הזן, שזו סתירת עצמי שלו הרי. יש איזו התמסדות, זהו, זה קורה. אחד הסימנים של ההתמסדות הזו זה שהשיחות המשוגעות האלה שאנחנו נדבר בהן בהמשך הסדרה שנקראות "קוהנים" הן נאספות ונערכות. זה סימן רע אבל גם סימן טוב
ג.מ: עורכים אותן?
י.ר: כן אוספים את הסיפורים האלה שעוברים דרך אגב בעל-פה, כשנגיע בעניין שאני כל הזמן מדבר על זה, אין לנו שום הוכחה שהם התקיימו כמות שהם, אבל אנחנו מתייחסים אליהם כחוכמת הדורות, משלי חז"ל וכו', הרי אף אחד לא הקליט את רבי יהודע מדבר עם זה… אבל הם נאספו בכמה קבצים איזה 200 שנה ומתחילה להופיע ההשפעה של הזן על האמנות. כלומר האמנות כבר מאז התקופה שהצ'אן צומח מאות שביעית, שמינית, תשיעית, אנחנו מתחילים לראות ואת זה נדבר כשנדבר על אסתטיקה, מתחילים לראות ציורים מסוג חדש שמקבלים ובאים מתוך
ג.מ: מושפעים
י.ר: מתוך האורח חיים של נזירי הזן, מתוך המיזוג המופלא הזה שבין דאואיזם לבודהיזם, ומתוך זה מופיעה גם אותה סדרה שדיברתי עליה של רעיית הפר, ושם אני גם מזכיר שהפרק האחרון של הסדרה הזו שבה אדם הולך לחפש את עצמו ואת הפר, מגיע לריכוז
ג.מ: זו הגעה לשוק
י.ר: בדיוק, מגיע לשוק בתור בודהיסתווא, מגיע לעזור לאחרים, אבל מגיע לכיכר השוק. זה לא במנזר ולא בהר ולא שום דבר, אלא - עכשיו יצא לי חרוז - בכיכר השוק, שם הוא עושה את מלאכתו.
ג.מ: ביום יום
י.ר: אישור המציאות של היומיום לא כדבר שצריך להתרחק ממנו, כדרכם של נזירים בכל הדתות, אלא בכל העולם. עכשיו אנחנו קופצים ליפן. אנחנו מדברים עכשיו על סוף המאה ה12, תחילת המאה ה-13 ביפן. ביפן כבר יש בודהיזם, כמו שכשהצ'אן נוצר בסין אני מזכיר, כבר היה בודהיזם כמה מאות שנים. כלומר, זה לא הדבר הבודהיסטי הראשון שמגיע לסין, אותו דבר זה לא הדבר הבודהיסטי הראשון שמגיע ליפן. אנחנו מכירים בודהיזם ביפן כבר מהמאה השישית, כלומר בערך 600 שנה כבר, יש כבר בודהיזם ביפן, מזרמים שונים שלא ניכנס אליהם עכשיו. כלומר, לא מכירים את הבודהיזם בפעם הראשונה
ג.מ: בפעם הראשונה במאה ה12
י.ר: ולא רק שלא מכירים, אלא כבר יש זרמים רבים מאוד שחלקם באים מסין וחלקם יפנים מקוריים. גם אליהם לא ניכנס, כלומר, בודהיזם מאוד נפוץ ויש כמה מורים גדולים כבר בבודהיזם שאינו יפני, שאינו צ'אן, שאינו זן, בגלל שאנחנו עוסקים בזן אנחנו לא מזכירים אותם אבל הם מורים מאוד גדולים, כבר יש בודהיזם מפותח מאוד ומרשים מאוד
ג.מ: אז יש מסורת ממש
י.ר: יש מסורת והיא כבר הולכת לזרמים מגוונים ביותר, גם על פי המסורות שהם למדו וגם על פי דברים שהתפתחו native ביפן. ביפן יש גם דת אחרת, שהיא קדומה לבודהיזם והיא משהו שקוראים לו בגדול "שינטו". מה שאני רוצה להגיד לגבי, ששינטו בצורותיו השונות מתקיים עד היום, זה זה שזו דת טבע במידה רבה. יש בה הרבה טקסים והרבה חוקים של טהרה ושל טומאה והיא מאוד מאוד קשורה לטבע. היא קשורה למקצבים של הטבע, היא קשורה לחילופיי עונות, היא קשורה לעונות של חיי אדם, בגילים השונים, כלומר היא דת טבע מאוד מהודקת לטבע, והיא משקפת משהו אצל היפנים, אפרופו מה שאנחנו רוצים להגיד תיכף, משקפת איזו אהבה לטבע שקיימת מאז ומעולם, קרבה לטבע, קרבה אינטימית לטבע, והיא כאשר הזן עם הטבע, הצ'אן עם הטבע שלו מסין, עם ההכנסה של הטבע לתוך העולם הרוטט והעולם של האימון, מתלבש כיד לכפפה, או ככפפה ליד, בשביל היפנים כי אהבתם לטבע מאוד גדולה, בשירה היפנית המאוד קדומה מ600-700 שנה קודם לכן, אנחנו רואים כל הזמן את הטבע קרוב מאוד, וכחלק כמעט extention של חיי אדם. לא אדם מול הטבע, אלא אדם בתוך הטבע. הדבר הזה כמובן מתאים מאוד לצ'אן, ודבר חשוב שצריך להגיד לגבי יפן באותה תקופה, יפן עוברת מלחמת אזרחים במאה ה12, מאוד קשה, אחת משתי מלחמות אזרחים שיש בהיסטוריה היפנית, ומה שקורה שם זה מהפך מאוד גדול, כאשר האצולה נופלת
ג.מ: ומי שעולה לשלטון זה הסמוראים
י.ר: הסמוראים במשפט אחד היו מעין משמרות צבא פרטי לכל מיני בעלי אחוזות ולאצילים מאות שנים קודם לכן, לאט לאט הם צברו כוח וכמעט כמו שקרה באנגליה וכמעט באותה תקופה מתחיל פיאודליזם. עולה לשלטון בעצם משטר, או כת שהיא בעצם במקור אנשים פשוטים מהמעמדות הנמוכים, ושעניינם הוא לחימה, שמקצועם הוא לחימה והם מורידים את האצולה ורוצה הגורל שבאותו זמן, במיוחד שני אנשים מסוימים, נסעו קודם לכן לסין מתוך תאוות חיפוש ועל אחד מהם אנחנו נדבר תיכף בפרוטרוט, מתוך תאוות חיפוש, תאוות חקירה, וסין היא בכל זאת המעצמה הדתית הגדולה של התקופה, והם לומדים שם אצל מורי צ'אן.
ג.מ: כן
י.ר: והם מביאים את הדבר הזה, זה לא הייבוא הראשון של צ'אן מסין, אבל שני המורים האלה הם מורים שבלטו באישיותם. הסמוראים מתוודעים אל הדבר הזה ומשהו מאוד מדבר אל ליבם בעניין של הצ'אן יותר מכל הזרמים שהיו ביפן באותה תקופה, ויותר מכל הזרמים שממשיכים להיות במשא ומתן בין סין ויפן
ג.מ: זאת אומרת שמדובר בשני מקרים שקרו במקרה באותו זמן, אחד זה המעמד של הסמוראי והשני זה שני הנזירים שעשו מסע לסין והביאו איתם חזרה ליפן
י.ר: איזשהו זרם חדש, צבע חדש, והוא מתאים לשני דברים שקורים בתקופה הזו של מלחמת האזרחים. אחד זה שיפן עוברת משבר רוחני מאוד גדול, את יודעת, כמו מלחמת העולם השניה לשם השוואה. משהו מתמוטט בהשקפת עולמם הרוחנית של היפנית, במיוחד אלה שהם סוכני תרבות בלשון מודרנית, משהו מתמוטט שם. משהו במלחמה הנוראית הזאת
ג.מ: מטלטל
י.ר: והולך לבדוק מחדש מה קורה, והסמוראים שהם אנשים פשוטים, ומשהו בפשטות של הצ'אן ולא יותר מדי elaboration, יותר מדי טקסיות או יותר מדי פלפול, יותר מדי אינטלקטואליות שיש בזרמים שקיימים ביפן באותה תקופה. משהו בעממיות נקרא לזה ככה, או כפי שהם רואים עממיות ויש בזה צדק גדול, הם רואים עממיות מאוד גדולה בהסתפקות במועט, משהו ספרטני, משהו שמדבר אל ליבם שלא צריך את כל האינטלקטואליות הקודמת, כי הם דרך אגב בעצמם אנשים שלא אינטלקטואלים, אנשים שבאו מעולם השדה, מעולם הלחימה, מעולם המעשה והם מאמצים בעצם את הדבר הזה, זה מה שעוזר גם מבחינה פוליטית לצ'אן לקבל מקום מאוד חשוב במאות השנים הבאות הוא מתחיל להיות, נקרא זן, ועכשיו גם אנחנו נקרא לו זן כי זה הביטוי היפני של הדבר. במשך מאות השנים הבאות, הזרמים האחרים לא הולכים לאיבוד, שיהיה ברור
ג.מ: ממשיכים להתקיים
י.ר: כמו שהפרוטסטנטיות לא החליפה בדיוק את הקתולית, אבל היא מקבלת איזשהו מקום ויש משהו גם פרוטסטנטי טיפה בזן, במובן הזה של כל התיווכים הממסדיים של כנסייה, של מנזר בודהיסטי
ג.מ: הופכים ללא רלוונטיים
י.ר: הופכים ללא רלוונטי, ויש משהו שאומר שוב, אין שם אל, אבל משהו שאומר באורחות החיים הפשוטים, בהסתפקות במועט, בטבע, בדברים הפשוטים, בחומרים הפשוטים כמו שנראה בעתיד יש משהו שמדבר אל ליבם וזה עוזר לזן
ג.מ: למה זה בעצם משפיע, העובדה שהסמוראים אימצו את הזן, למה זה משפיע על התפוצה בכלל? הרי הם לא לימדו את זה או הפכו את זה ל"דבר הנכון לעשות"
י.ר: נכון, הם עצמם לא היו מורי זן, היו מורי זן
ג.מ: שתיכף נכיר אותם, כן
י.ר: אבל הפוליטיקה, כשהממסד מאמץ משהו, אז הוא מקבל תמיכה. תמיכה כספית, תמיכה של המנזרים של הזן שמקבלים העדפה, כל מיני דברים שכשאנחנו חושבים על הון-שלטון אז צריך לזכור
ג.מ: לא המצאנו את זה
י.ר: הון-רוחניות הולך ביחד, או שלטון-רוחניות הולך ביחד וגם הזן בעצמו עובר תהליכים של ממסדיות, אבל בואו נדבר על המורה שאני בוחר לדבר עליו, מבין השניים כדאי להזכיר גם את השני ולתת לו קרדיט
ג.מ: מקום
י.ר: מקום כן, וקוראים לו אייסאי, לראשון, הוא גם כן אחד מהשניים, השני נקרא דוגן, אחד מהשניים שבחיפושים הרוחניים שלהם, ומסיבות לפעמים ביוגרפיות ואחרות, כמו שקרה לעתים קרובות נוסעים, כמו שנסעו לרומא ללמוד תיאולוגיה וכו' נסעו לסין, והוא מביא צבע אחד של זן, אייסאי, ועכשיו אנחנו הולכים לדבר על דוגן שבבחירה אישית שלי אנחנו נדבר בו, אבל זו לא רק בחירה אישית שלי, דוגן נחשב לגדול המורים הבודהיסטים בכלל ביפן בכל הזמנים. זאת אומרת לא רק בזרם הזן אלא נחשב אולי להוגה הגדול ביותר בכל הזמנים, בימינו יש לו אולי מתחרים אבל זה לא, זה לא כל כך משנה, כלומר המעמד שלו מעבר לזן הוא מאוד מאוד גדול, הוא היה אדם באמת מיוחד. משהו על תולדות חייו: השם שלו דוגן כיגן, אבל בדרך כלל קוראים לו דוגן זן-ג'י, פשוט מאוד, זן-ג'י, מורה זן. הוא היה כנראה עילוי מילדותו, אדם שכנראה מוכשר, ושכנראה קרא סינית וכתבים טקסטים של יפנים, ספרות יפנית, צריך להגיד משהו מאוד חשוב, שדוגן שינה, וזה שכל הטקסטים הבודהיסטים היו כתובים בסינית, וכל הנזירים שנקרא להם אנשי המקצוע של הבודהיזם ביפן, בעצם היו צריכים לדעת סינית כמו שהיו צריכים לדעת לטינית. בקתולים. היו צריכים לדעת לטינית, בלי זה לא יכלו לקרוא את הטקסטים, ואחד הדברים שדוגן עשה וזה הרבה מעבר לתרגיל לשוני, הוא התחיל לכתוב ולדבר ביפנית
ג.מ: מה, לתרגם בהכל?
י.ר: לא רק לתרגם, הדרשות שלו היו כבר ביפנית, ולכן הקובץ החשוב ביותר שלו הוא קובץ ביפנית, זה הקובץ הראשון הבודהיסטי שכתוב ביפנית אחרי 600 שנה שיש בודהיזם ביפן. ברור שהאנשים שהלכו בדרך הבודהיסטית קראו תרגומים זה ברור. נשות האצולה או אנשי האצולה או אנשים שאימצו את הדרך הבודהיסטית ברור שדיברו יפנית, אבל הטקסטים הקדושים מה שנקרא שהיו בסינית או דברים שאפילו כתבו מורי הבודהיזם הגדולים ביפן היו בסינית כי זו הייתה השפה
ג.מ: של התחום
י.ר: של התחום, בדיוק. הלטינית שלהם הייתה סינית. הגדולים שבהם גם קראו סנסקריט שזו השפה המקורית של חלק מהטקסטים. אבל אנחנו זוכרים שעכשיו כבר בערך 1000 שנה שחלק גדול מהטקסטים שמגיעים ליפן הם מתווכים לסינית או נכתבים בסינית. כלומר, 1000 שנה של בודהיזם שעובר דרך התרבות הסינית אם זה בתרגומים ואם זה במקור. דוגן הצעיר כנראה היה עילוי גדול וידע גם בטקסטים יפניים וגם בטקסטים סיניים ידע בודהיזם על בוריו. הוא מתייתם משני הוריו בגיל צעיר, מסיבות שונות והוא גדל במנזר, של זרם אחר כי זן עדיין אין ביפן. אבל הזרם הזה הוא זרם עם מקדש דרך אגב, עם מנזר שקיים עד היום בקיוטו, המנזר שהוא גדל בו, הוא נקרא טֶנְדַאי, זרם מאוד חשוב אבל לצרכנו הוא גדל בו. ואחד הדברים של הזרם הזה זה גם צורות הלימוד המאוד מאוד
ג.מ: נוקשות
י.ר: נוקשות או מרכזיות שלו, שמדיטציה היא חלק מהן, מדיטציה היא חלק חשוב. ציינו את זה בעבר שלא כבר הזרמים של בודהיזם עוסקים במדיטציה, או לא עוסקים באופן מרכזי לפחות. הטֶנְדַאי, יש בו אימון מאוד מאוד מפרך, אימון מאוד מאוד נוקשה, וכמה אמירות שהן מהאייניות ואחת מהן שעוברת דרך הבודהיזם הסיני וזה שלכל היצורים או לכל הברואים יש טבע בודהה מלידה. כלומר, זה לא משהו שרוכשים זה משהו שמגלים. לא משהו שמגיעים אליו אלא משהו שמגיעים אליו פנימה, כי זה בטבענו. פתאום אנחנו תופסים את טבענו המקורי, מה שיקראו טבע הבודהה, זה לא משהו שהולכים אליו
ג.מ: זה רגע חשוב כי זה ממש יעורר שאלה מהותית אצל דוגן
י.ר: נכון, ודוגן הצעיר לפני שהוא נוסע לטיול לסין שואל שאלת טעם, כמעט כמו המלך הוא עירום. הוא אומר אם אנחנו עם טבע הבודהה מלידה כמו שאתם אומרים, למה צריך להתאמן?
ג.מ: כן, זה נמצא בי, אני לא צריכה להשיג את זה זה כבר אצלי
י.ר: שאלה מאוד טובה, אם אנחנו חושבים על זה פתאום בנקי. בשביל מה צריך לשבת למדיטציה, בשביל מה צריך לעשות את כל הדברים? יכול להיות שזה דומה לשאלה ששאל בודהה במקורות שהוא הלך אל היוגים המטורפים האלה, והוא פתאום התיישב לבד בלי הצומות והסיגופים המטורפים האלה. דוגן, תאב ידע, לא מקבל כנראה תשובה טובה
ג.מ: מספיק, שמרצה אותו
י.ר: איזה מין גאון צעיר כזה, ילד טוב ששואל שאלות קשות, והוא מחליט בשנות העשרים המוקדמות שלו לנסוע לסין ולעשות איזה מסע חיפושים, המסע הגדול. הוא עושה את המסע הגדול שלו, מסע אחרי צבא ונוסע לסין, והוא עובר ממורה למורה והגאון הצעיר הזה לא מקבל את תשובותיו עד שהוא מגיע למורה צ'אן. ושם הוא יושב אצלו ואני מקצר את הדרך, מסופר סיפור אחד, אני לוקח סיפורים מכוננים מה שנקרא, הוא אמר לו "תשיר את הגוף תודעה שלך", תשיר במובן של להפיל, לזרוק
ג.מ: את הגוף-תודעה
י.ר: זרוק את הגוף-תודעה, זה אותו דבר בבודהיזם, במיוחד בזרמים מסוימים זה לא דברים שנפרדים, והוא אומר זרוק את זה. אתה יותר מדי מחפש, ברוחו של אנג'י למשל או משהו כזה, זה נמצא, אל תחפש, זה נמצא. ויום אחד הוא כאילו קרה לו הדבר הזה, הוא השיל, הפיל, זרק
ג.מ: התרחש בו הדבר
י.ר: המונח זרק זה יותר מדי אקטיבי, נשר לו אוקיי? והוא אומר את זה למורה והמורה אומר לו "עכשיו נשרה לך הנשירה".
ג.מ: מה זה אומר?
י.ר: זאת אומרת גם החיפוש אחרי הנשירה נשר
ג.מ: אהה, זה טוב
י.ר: החיפוש אחרי השחרור, משתחררים ממנו
ג.מ: למרות שעכשיו עשיתי זה טוב, שזה בדיוק מה שהבודהיזם לא עושה, אני לא אמורה לקטרג, לקטלג את זה ולמיין
י.ר: הבודהיזם די נוטה לקטלג אבל הזן נגיד מאיר את עינינו לקטלוג של עצמנו וזה טוב, מספיק שנהיה מודעים לדבר. מסופר על עוד משהו שקורה בספינה
ג.מ: כן, המפגש עם הטבח?
י.ר: המפגש עם הטבח, זה עוד בנסיעה לשם קורה, אבל דוגן בעצמו, בביוגרפיות ובכתבים שהוא כותב על תולדותיו מציין את זה כמשהו מכונן, אנחנו רואים את זה בקלישאה בת-ימינו. הוא נוסע בספינה, לוקח איזה יומיים לסין, כמה ימים, הספינה מייצאת אצות ים לסין ואז כשהיא עוגנת שם עולה שם איזשהו מישהו בלבוש נזיר ודוגן מזהה שזה נזיר, הלבוש הוא לבוש אוניברסלי, והוא מתיישב שם וממיין אצות. ואז הוא קושר איתו שיחה, הוא אומר לו שהוא מאיזה, הוא טבח באיזשהו מנזר מרחק כמה שעות הליכה משם והוא שואל אותו כמה שאלות, מתוך סקרנות הבחור הצעיר. הוא אומר לו אתה לא מפסיד עכשיו את האימון שלך? הוא עונה לא, זה האימון שלי.
ג.מ: המיון של האצות
י.ר: זה מתחיל בזה שהוא רואה שהוא אדם קשיש, והוא אומר אולי מישהו יותר צעיר יכול לבוא, והוא עונה לו "אם לא אני מי יעשה את זה?", "אם לא עכשיו אימתי", כמו אצלנו כמו בחז"ל. אולי תנוח קצת? לא, אם לא עכשיו אימתי, ואז הוא אומר לו את המשפט המפוצץ "זה העבודה שלי". זה התרגול שלי, האימון זה התרגול שלי, המיון הזה של האצות. זה יחד עם המפגש האחרון שהיה לו בחיפוש שלו במשך כשנתיים בסין עושה משהו לדוגן. הוא חוזר ובעצם עם המסורת המסוימת, בעצם יש כבר כמה מסורות בתוך הצ'אן הסיני, עם המסורת המסוימת הזו שאחר כך קוראים לה סוטו, ביפנית. הוא בעצם המייסד של זרם הסוטו שקיים עד היום הזה. בשביל הקטלוג נגיד שאייסאי, הקודם שהיה טיפה לפניו הביא זרם אחר שנקרא רינזאי. רינזאי זו ההגייה היפנית של אן-ג'י שדיברנו עליו בתחילת הפגישה הזאת. אני אדבר על דוגן עכשיו בלי הנסיונות להשוואה כל הזמן, אלא אולי פה ושם
ג.מ: אז הוא חוזר ליפן עם התובנה הזאת נגיד?
י.ר: הוא חוזר ליפן עם כמה מהתובנות האלה, זה קצת סקסי מדי להגיד שרק שני האירועים האלה עשו אבל הבן אדם עשה מסע רוחני מרשים ביותר והוא מגיע ואחת ההחלטות הראשונות שלו - קיוטו היא עדיין המקום, היא עיר בת 300 שנה, היא עיר הבירה ושם גם המרכזים הממסדיים הבודהיסטיים והוא מחליט, לא לייסד את המנזר שלו שם והוא הולך מהלך מסוים של אז, כמה ימים ברגל, למקום שעד היום הוא המרכז של זרם הסוטו, עד היום הזה, במנזר שהוא ישב במקום שנקרא איהי-ג'י, היום ברכבת זה מרחק של פחות משעה מקיוטו, והוא מיסד שם את המנזר שלו. כאמור המנזר קיים עד היום הזה והוא מתחיל ללמד בדרכו שלו. אנחנו נבחר כמה דברים מהתורה שלו. צריך לומר שכמו נזירים רבים, גם בסין לפניו וגם ביפן אחריו, האיש הוא איש אשכולות. האם צריך להיות נזיר בשביל להיות איש אשכולות או להיות איש אשכולות בשביל להיות נזיר? נעזוב את זה, אבל רבים מהם היו אנשי אשכולות במובן זה שהם לא היו רק אנשי הוראה פילוספית ופרקטית של זן, הוא היה משורר, הוא היה צייר, קליגרף, וחלק מהתורה שלו מועברת בteaching, כלומר בדרשות שכנראה כתבו תלמידיו. הוא עצמו כתב מעט מאוד אבל תלמידיו ערכו את זה אחריו, כמו שהיה מקובל. הוא מתחיל לכתוב ביפנית, והוא גם כותב בסינית וגם ביפנית. הוא כותב גם שירה, כמה מהשירים שלו אנחנו נשמיע יותר מאוחר, היה גם משורר באמת מרשים ורגיש מאוד, מה שאי אפשר להעביר לפעמים בדרשה אפשר להעביר בשיר קצר של כמה שורות, ושם הוא מתיישב ומתחיל להורות את תורתו. אני אבחר כמה דברים מתורתו, קודם כל אני אציג את הספר הגדול שלו למרות שיש לו כמה וכמה ספרים, שרובם נערכו אחרי מותו ע"י תלמידיו, כנראה נכתבו מפיו ונערכו אחרי מותו. הספר הגדול נקרא "ספר העין הגדולה", והוא בעצם שבעים וכמה דרשות שהאדם נתן במשך השנים, הוא גם עבר דברים בתוך עצמו, אפשר להגיד דוגן המוקדם, דוגן המאוחר, לענייננו כאן זה לא הדבר הזה הביוגרפי, ושם הוא בעצם נמצא ומלמד עד סוף ימיו. אני לוקח פרק אחד מתוך הספר שלו, גן ג'ו קוהאן, זה פרק מסוים, פירושו משהו כמו - קוהאן זו אותה מילה של הקוהאנים שנדבר בהם יותר מאוחר
ג.מ: כבר הזכרנו את זה
י.ר: נכון, אבל כאן זה המקום שבו בן אדם מגשים. גן ג'ו זה מגשים את הדרך. כלומר, העניין של ההגשמה שמופיע בראש הפרק הזה, בכותרת הזו, היא מאוד מאוד חשובה. פחות הפילוסופיה, למרות שהוא היה פילוסוף גדול, זה לא סותר, עניין ההגשמה ותיכף נראה את זה. תרגמתי אותו כבר בצורות שונות בימי חיי, אני אביא את התרגום האחרון, לא בגלל שהוא הנכון ביותר, אלא בגלל שכל פעם אני מנסה לדייק בצורה אחרת וגם מתוך התובנה שלי המתחדשת של הדבר. בואי נדבר בעצם, כנראה בתשובה לשאלה, מה זה ללמוד את דרך הבודהה. וזו שורה של פסוקים שנתעכב עליהם. אני אקרא את זה בהתחלה ברצף ואז נעבור אחד אחד.
ללמוד את דרך הבודהה פירושו ללמוד את העצמי, או את עצמך, כאשר המילה ביפנית - אני מזכיר, הוא כתב את זה ביפנית - המילה ביפנית היא משהו כמו self, בעברית זה טריקי, עצמי זה רק שלי. אז אני חוזר, ללמוד את דרך הבודהה פירושו ללמוד את דרך עצמי.
ללמוד את עצמי פירושו לשכוח את עצמי.
לשכוח את עצמי פירושו להיות מוגשם על ידי כל התופעות
ג.מ: התופעות?
י.ר: התופעות.
להיות מוגשם על ידי כל התופעות פירושו להשיר, לנטוש, להשיר גוף-תודעה או גוף-נפש שלי ושל האחר. סימני הסטורי, עכשיו אני מציג מילה חדשה, סטורי זה ההתעוררות, ההבנה, ההתעוררות, סימני הסטורי נמוגים, סימני ההתעוררות נמוגים, וההתעוררות חסרת הסימנים הזו שבה ומופיעה שוב ושוב. בואו נתעכב רגע על כל אחד מהפסוקים. נקרא את זה עוד פעם אחת ברצף. ללמוד את דרך הבודהה זה ללמוד את עצמי, ללמוד את עצמי זה לשכוח את עצמי, לשכוח את עצמי פירושו להיות מוגשם על ידי כל התופעות, להיות מוגשם על ידי כל התופעות פירושו להשיר גוף-נפש שלי ושלך. נעזוב את השניים האחרונים.
פה נראה שיש פה שרשרת, שבגלל שהיא כתובה במשפטים היא נראית כאילו היא משהו שקורה בזה אחר זה.
ג.מ: כרונולוגי
י.ר: בדיוק, ודרך הבודהה זה ללמוד את עצמי, ללמוד את עצמי, זה בזה אחר זה
ג.מ: אבל הם יכולים לקרות במקביל?
י.ר: לגמרי. הייתי אומר שאם זה היה כתוב כנוסחה מתמטית, זה בצורה של משוואות, סימן השוויון. כלומר אני יכול לקחת כל אחד מהפסוקים האלה, לקחת את הראשון והאחרון ולהגיד שהם אותו דבר. אפשר ללמוד את דרך הבודהה
ג.מ: ולא חסר דבר ביניהם
י.ר: ולא חסר דבר ביניהם, והן בעצם אמירות שונות של אותו דבר. כלומר, ללמוד את דרך הבודהה פירושו להשיר גוף-נפש שלי ושל האחרים, פירושו לשכוח את עצמי וכו'. אבל עכשיו נתעכב עליהם אחד אחד: ללמוד את דרך הבודהה פירושו ללמוד את עצמי הוא אולי אומר שללמוד כל דבר זה ללמוד את עצמי, כי העצמי הוא זה שלומד. כלומר, כשאני לומד משהו, אני לומד את עצמי לומד אותו.
ג.מ: נכון
י.ר: וזה משהו, אני לא מדבר עכשיו על פסיכולוגיה מודרנית
ג.מ: לא לא
י.ר: גם, גם. אבל כשאני לומד משהו, בין אם זה מחשבים ובין אם זה פסנתר ובין אם זה דבר אחר, אני לומד גם את עצמי לומד אותו ואני רואה מה קורה כשאני לומד משהו. בקטעים מוסימים אני מהיר, בקטעים מסוימים אני איטי, בקטעים מסוימים אני מתגלה לעצמי, בקטעים אחרים אני נגלה לעצמי, יש פה עולם שלם כאשר זה לא ללמוד פסנתר, זה לא ללמוד מחשבים, זה ללמוד את עצמי לומד מחשבים. אז הנה יש פה איזה דבר, בנאלי עד אימה
ג.מ: ועדיין
י.ר: כל כך פשוט
ג.מ: פשוט ואפשר להרגיש אותו, ולכן הפשטות היא עמוקה
י.ר: נכון, נכון. בנאלי אני אומר חצי בצחוק כמובן, אבל זה, כשאני לומד שיר, אני לומד את עצמי לומד שיר. ואז הוא מטרפד את זה. בכל משפט הוא מטרפד את זה, אומר בעצם ללמוד את עצמי פירושו לשכוח את עצמי. עכשיו כאן יש גם אמירה, נקרא לה תרגולית, אבל גם אמירה פילוסופית או אנושית, או פסיכולוגית רוחנית מאוד עמוקה. כשאני לומד משהו חדש אני שוכח את הקודם שידע את מה שהוא ידע כי אני עכשיו לומד משהו חדש. כאשר אנחנו בסופו של אימון, בין אם זה אימון כושר או וודאי שאימון נגיד באמנות, או לא חשוב, במקצוע מסוים, זה לא אותו אדם שהיה בהתחלה. זה לא אותו אדם שנוספות לו שכבות, הוא צובר דברים, אלא משהו שמשתנה מהיסוד, הוא חוזר אל ההתחלה, ואני נמצא במקום אחר לגמרי מטבע הגידול שלי דרך אגב, אבל וודאי שמטבע הגידול הלומד. מטבע הגידול שלי למשל, אם ניקח עכשיו בצורה הכי פשוטה של הגידול הביולוגי-נפשי של בן אדם, הילד מת בשביל שהנער יהיה. מת כמובן לא בצורה הדרמטית הטרגית, אבל הילד צריך למות בשביל להיות נער, הנער צריך למות בשביל להיות בוגר, הוא גורר כמה דברים משלב לשלב, זכרונות ודברים כאלה או דברים גנטיים וכו', אבל וודאי ידוע לנו כשאני מסתכל בתמונתי כשאני בן שנתיים אני לא דומה כל כך למה שקורה עכשיו, וכמובן שאני לא דומה בגופי, אני לא דומה ברוחי. אם ננסה לנחש את מה היה עולמו של רז הקטן כשהוא היה בן שנתיים, או בן חמש, או בן שתים עשרה, מה היה עולמו, מה הוא ראה בכלל? מה הוא ראה, מה הוא מיין, מה היה לו טוב, מה היה לו לא טוב, מה היה עולמו המורכב וכו'? אין ספק שרובנו נודה שבמידה רבה ביותר זה לא אותו בן אדם. כלומר, יש משהו ששוכח את העצמי הקודם גם מטבע הגידול והאורגניזם האנושי. בואי נגיד את זה במטאפורה שיותר קלה לנו מעולם הצומח - הזרע נכחד בשביל להיות נבט. והנבט נכחד, מפסיק להיות נבט בשביל להיות עץ צעיר, והעץ הצעיר כמובן וכו', יש משהו שנשכח ויחד עם זה ממשיך כמובן, אבל נשכח והעץ לא דומה
ג.מ: זה פחות אינטואיטיבי לי אבל אני מבינה את זה. כי אנחנו משתמשים הרבה במילה "התפתחתי ל.." ואז התפתחתי נשמע ש
י.ר: נכון, נשמע כאילו יש איזה גרעין ונוספים לו עוד שכבות
ג.מ: אז פה הוא אומר לא, זה ממש חזרה למקור והפיכה למשהו אחר
י.ר: כן, בדיוק, וזה היבט שאיננו רק אינטואיטיבי אלא היבט של אימון. כלומר, מה טיבו של האימון? האם האימון שלנו הוא אימון שאומר "אוקיי, רכשתי עוד כלי, אבל אני עצמי לא השתניתי בעזרת הכלי הזה?" והוא אומר לא. הכלי שבו אני משתמש הוא כלי איך להגיד, the medium is the message
ג.מ: כן, המדיום הוא המסר
י.ר: מה שאני עושה בעצם הוא גם מסר מאוד מאוד חזק, ואז אנחנו עוברים למשפט הבא. מה זאת אומרת לשכוח את עצמי? נזכור דרך אגב שאנחנו בסימני שוויון, כלומר אני הולך עכשיו אחורה - לשכוח את עצמי פירושו ללמוד את עצמי. ללמוד את עצמי המתפתח, את עצמי האפשרי, הפוטנציאלי וכו'. אין שם איזו סחורה שאני לומד אותה, אוקיי? זה מה שאני עושה, בלשכוח את עצמי זה ללמוד את דרך הבודהה. אני עובר לפסוק הבא, שזה כאן מה שאני קורא, ואני לא היחידי ולא הראשון שאומר זה הפסוק האקולוגי של דוגן. הוא אומר לשכוח את עצמי פירושו להיות מוגשם על ידי כל התופעות. אמירה חזקה מאוד, אקולוגית מאוד, המילה אקולוגית לא הופיעה במקור
ג.מ: כמובן, היא עכשווית
י.ר: הוא אומר כל התופעות. מה שיש פה חזק ורדיקלי זה לא מה שאנחנו מודים תמיד שאדם הוא פרי נוף מולדתו, והמשפחה שלו, והתרבות שבה הוא גדל והדברים אולי שהוא למד בניו יורק או בפריז או בטוקיו, אלא שיש פה משהו שאומר, אני חושב על עץ לרגע. אני אומר, העץ, כל עלה חדש, כל לבלוב חדש, כל עלה חדש, כל פרי חדש, כל פרח חדש שיופיע הוא לא דבר שרק מופיע מתוך העץ כיחיד אלא גם מתוך המינרלים והאדמה והפוטוסינתזה והשמש
ג.מ: יחסי גומלין מורכבים
י.ר: תחשבי על כל הדברים האלה שמתכנסים אל העץ, אני אומר התכנסות כאיזה משהו חד כיווני וכמובן שלא, אבל מתכנסים לעץ
ג.מ: והוא מאפשר לעלה
י.ר: לצמוח כעלה חדש. אבל מה יביא לעלה חדש? נדמה לנו שאנחנו מתארים את זה בתיאור הליניארי שלנו, שמשהו מתוך העץ באופן סטרילי כאילו הביא לעלה החדש וזה אינדיבידואלי, וזה לא אינדיבידואלי. הדבר שמאפשר, התהליך המופלא שמאפשר את העלה החדש שמופיע ואת הפרח שמופיע והשמש והאוויר והמינרלים והמים שעולים בנימיות אל העלה הזה, והמים מאיפה הם מגיעים, כמובן מהגשם וכו'. זאת אומרת, במשפט אחד דוגן מציג לנו את המופלאות של הטוטאליות של הגידול הרוחני וגם הטבעי וגם הביולוגי של הבן אדם, או של הלומד, או של המתאמן נקרא לזה. נזכור שהוא מדבר עדיין לעדת נזירים, אבל הוא כותב את זה ביפנית אולי בתקווה שזה יגיע מעבר
ג.מ: נגיש
י.ר: בדיוק. פעם ראשונה עוברים מלטינית לצרפתית, או מלטינית לאנגלית, אוקיי? זאת אומרת, אולי יש שם תקווה שנקרא לה לצורך העניין דמוקרטית, שאומרת אולי זה יופץ אל אחרים. דעו לכם, שלא רק הנזירים, אנחנו מוגשמים על ידי כל התופעות. זו אמירה מאוד רדיקלית, לא על ידי נוף מולדתנו בלבד, ולא על ידי התרבות שלנו ולא על ידי התקופה שלנו, וודאי שכן, אבל הרוחב של ההשפעה הזאת הוא רוחב קוסמי. זה משהו שחוזר, דוגן דיבר בלשון מאוד מאוד פואטית, והדימויים שלו האקולוגיים הם אינסופיים. מה גודל ההתעוררות שלך, מה גודל התובנה שלך? עד הירח וחזרה. אני מסתכל בברכה, הברכה מסתכלת בי. כלומר יש הדדיות מוחלטת בין המתאמן בדרך לבין הסביבה שלו והיא מעצבת גם את מה שקורה לה ולא רק הוא הולך בה כאיזשהי חבילה שהולכת ממקום למקום. בסיפור מאוד יפה שהוא מספר הוא מדמה את המתאמן בדרך, עם נימה של אירוניה כמו שתביני תיכף, לאדם שמחפש איזשהו ארמון בראש הר שבו יש את כל האוצרות. האוצרות הם האוצרות של התובנה, של השחרור, וואטאבר, מה שאת רוצה לשים שם תשימי שמה, והבן אדם רחוק מההר הזה, רחוק מהארמון הזה, ובדרך הוא עובר הרים, עולה הרים, יורד גאיות, חוצה נהרות וכו', והוא שואל בעצם - אני קצת עושה פראפרזה לשאלה שלו - האם זו אותה חבילה שהולכת ומגיעה בסוף לארמון? לא. החבילה הזו
ג.מ: משתנה
י.ר: כשהיא עולה את ההר היא לומדת משהו, כשהיא יורדת לעמק היא לומדת משהו, כשהיא חוצה את הנהר היא לומדת את טיבם של מים וכו', ואז הוא בעצם - כמובן שהרעיון הוא לא חדש - אבל הוא מבטל את ההשערה ואת הכמיהה שיש משהו בסוף הדרך, אני מזכיר את הזהות של הסמסרה והנירוונה שדיברתי באחת הפגישות הקודמות. כלומר, אין משהו בסוף הדרך, זה שעושה את הדרך הוא משיג אותה, מתאמן בה ומשיג אותה וכו'
ג.מ: זה גם קשור למשפט האחרון בשיר של דוגן שעזבת כרגע בצד, אבל זה גם קשור לזה. כי ההתעוררות היא לא מצב שאם השגתי אותה אז היא קבועה, היא הופכת להיות קבועה רציפה בחיים שלי מעתה ואילך, היא יכולה לעזוב אותי, או אני אעזוב אותה, לא משנה, ואז אני אצטרך אם אני רוצה לחזור אליה או לחוות אותה שוב אבל היא לא מצב קבוע.
י.ר: נכון, אני תיכף אגע בשני הפסוקים האלה. אני חוזר לפסוק האחרון בחטיבה שציטטתי. כשאני מבין שאני מוגשם על ידי גוף-נפש שלי ושלך, יש פה משהו שמביא את ההיבט האתי, לא רק האפיסטמיולוגי, שאני מבין איך העולם מתקיים או אני מבין איך אני מתקיים מתוך כוחן של כל התופעות, אלא יש פה היבט אתי. ההבנה הזו, שאני מוגשם על ידי כל התופעות, אנושיות ולא-אנושיות, אנושיות וצמחים וכל הדברים האלה, ואור ושמש וכו', הוא גם בעל משמעות אתית. מכאן נובעת חמלה. החמלה היא ללא צו מוסרי, היא לא הרגשה רגשית פסיכולוגית, אני מרגיש אמפתיה כלפי האחר, אלא היא נובעת מהבנתי העמוקה שאנחנו מחוברים. כשאני מסתכל בך את מסתכלת בי. כשאני מסתכל באדם האחר הוא מתסכל בי וכו'
ג.מ: וזה פשוט מייצר being אחר, זה לא שעכשיו אני צריכה לפעול ביחס לזה באיזה ציווי, אני פשוט צריכה לחוות את זה וזה מייצר being אחר.
י.ר: ועכשיו אנחנו מגיעים לשני הפסוקים האחרונים שציטטת לפני שתי דקות. כאשר הבנתי שאני מוגשם על ידי כל התופעות ואני מבין גם שאין גבולות ביני לבין האחר, האם זו איזו ידיעה שאני צריך להחזיק בה? לא, היא צריכה להתגשם מחדש כל הזמן. היא מאבדת את הסימנים במובן שהיא מאבדת את הכותרת שלה. אני הבנתי ש - אני הבנתי אולי ברגע מסוים שצריך לפנות ימינה, אני ברגע הבא צריך להבין שיש בן אדם בדרך או שיש משהו שאיתו אני נפגש מחדש ושם ההתעוררות שלי תהיה חדשה. ובשביל לסגור את דוגן לעת עתה אני אביא שני דברים: אחד שהוא ראה זהות מוחלטת בין אימון לבין הגשמה, זה מה שהוא ראה אצל הטבח בספינה
ג.מ: במיון האצות?
י.ר: מיון האצות הוא ההגשמה שלי והוא האימון שלי. אני מתאמן בדבר שאני מגשים אותו, אני מגשים את הדבר שאני מתאמן בו
ג.מ: ועד אז ראו את הדברים ככה "אני מתאמנת כדי להגשים משהו", והוא אומר "לא, זו זהות. האימון הוא ההגשמה".
י.ר: לגמרי, ונזכור את השאלה שאיתה יצא לדרך לסין, זו הייתה תשובתו. זה לא אימון בשביל להגשים משהו בסוף הדרך, אלא מה שבלשונו אני אגיד אחר כך, הוא אומר אתה יושב למדיטציה לא בשביל להשיג את הבודהה, אתה יושב למדיטציה כי אתה בודהה. אתה מגשים את הבודהה. מה שאת עושה כשאת יושבת למדיטציה, הוא קרא לזה "רק שבי", שם יש הגשמה מלאה. כמובן שגם במעשה אחר יש הגשמה מלאה, כמו שהוא אומר קריאות הקופים וקריאות הרוכלים בשוק אלה הדרשות של הבודהה. והנה אנחנו חוזרים אל המעגל שמאשר את היומיום, מאשר את הנוכחות בכל של תורת הבודהה ולא איזשהו מקום, וזה דרך אגב מבטל את עמדתה המועדפת של הנזירות. אם זה קריאות הקופים ואם זה קריאות הרוכלים אז מה מותר הנזיר מן האדם? שום דבר בעצם
ג.מ: כולנו בודהה, בכולנו בודהה. טוב אני מקווה שנמשיך ללמוד אותו עוד קצת בפרק הבא
י.ר: בטח
ג.מ: יופי, אז נסכם בינתיים.
את הפרק הרביעי ייחדנו למעבר של הצ'אן הסיני אל יפן. הדגשנו שבתקופה שבה התרחש המעבר הזה, במאות ה12 וה13, ביפן יש זרמים רבים של בודהיזם, חלקם סינים וחלקם יפניים. כלומר הזן התמקם בתרבות השירה, שהבודהיזם אינו זר לה. במאה ה12 עולה כת הסמוראים לשלטון. זו תקופה של שינויים עמוקים ביפן, שינויים שמזמינים חשיבה מחדש על הנחות יסוד בחברה היפנית. באותה תקופה שני נזירים יפנים יוצאים למסע ארוך של למידה בסין. כששבו הביאו עימם את הצ'אן והסמוראי אימץ את הגישה החדשה. אימוץ הסמוראי את הזן סייע להפיץ את הזן ביפן. התמקדנו במסעו של אחד הנזירים, דוגן קיגן, או דוגן זן-ג'י. דוגן היה ילד מוכשר, סקרן, שהתייתם מהוריו בגיל צעיר וגדל במנזר. החינוך שקיבל נבע מזרם הטנדאי במהאיינה, שלימד אותו אימון נוקשה, ואת הידיעה שטבע הבודהה גם נסתר וגם גלוי, ונמצא בכל ברואי העולם.
בגיל צעיר הרהר דוגן בשאלה "אם טבע הבודהה נמצא בכל, מדוע משתוקקים כולם להתעוררות ותובנה? לשם מה האימון המפרך?". משום שלא התרצה בתשובות שקיבל יצא למסע חיפוש בסין. דוגן תיעד את המסע שלו, הוא תיאר את המפגשים שנקרו בדרכו. סיפרנו על שני מפגשים מכוננים. באחד למד דוגן שהחיפוש מעוור אותו, ודווקא מרחיק אותו מהזן. היכולת להשיר את הגוף-נפש היא שתאפשר לו התעוררות. במפגש השני למד דוגן שההתעוררות זהה לאימון. כלומר, הן לא נפרדות ואין ביניהן יחסים של אמצעי ומטרה. דוגן חזר ליפן והקים את המנזר איהיג'י, שם כתב דרש ולימד ביפנית את הזן, כפי שראה אותו. היה זה חידוש משמעותי, משום שעד אז נלמדו הזרמים המגוונים בסינית בלבד. זה מעשה דרמטי, וייתכן שכוונתו הייתה להנגיש את התוכן ולאפשר ליותר נזירים לגשת אל התוכן בלי שיצטרכו ללמוד סינית. משיריו של דוגן עולה המסר שכל דבר הוא דרשה. קריאות הקופים בטבע וקריאות הרוכלים בשוק. שיריו מלמדים על זהות האינדיבידואל עם סביבתו ועם האחר, על האפשרות ללמוד ולהשיר את עצמי ואת הלמידה בכל פעם מחדש, ועל ההיות בעשייה ובסביבה, שהם-הם ההתעוררות.
תודה רבה לך, פרופ' אמריטוס יעקב רז, מהחוג ללימודי מזרח אסיה באוניברסיטת תל אביב, חוקר ומרצה בנושאים זן בוהיזם ותרבות יפן, ומנחה קבוצות מדיטציה. תודה לאביטל שוסהיים-כהן תחקירנית הסדרה, תודה לירדן מרציאנו שהביאה את התכנית הזאת לשידור וגם את האחרות, תודה לכן ולכם המאזינות והמאזינים של המעבדה. אני גיל מרקוביץ', שמחה מאוד שאתן ממשיכות להסתקרן ביחד איתו. נשתמע בפרקים נוספים
See omnystudio.com/listener for privacy information.